<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ד' שער ו'</h1>
<h2>דף סג.</h2>
וכן הילכתא, דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בין במכר בין במתנה. אבל בתנאים לא שייך דבר שלא בא לעולם כגון האומר שדה זו מכורה לך על מנת שתתן לי סאה מפירות הנולדים לך בה לשנה הבאה, התנאי קיים. ואם קיים, המכר או המתנה קיימים, ואם לא לא. ותמצא ענין דבר שלא בא לעולם בדרך א שער ט.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה מכר את כל המנהיגין ואת האסכלה שעולין בהם לספינה ואת בית המים שבתוכה. אבל לא את הביצית, והיא אניה קטנה שהולכים על המים לעלות ליבשה וכו'. ובזמן שאמר כל מה שבתוכה הכל מכור אפילו הסחורה.
<h2>דף עז:</h2>
מכר את הקרון לא מכר הפרדות ולא את הבקר. ואם הם קשורים בו מכר הכל. וכן [כתב] ר"י ן' מיגש דאין חילוק בין פרדות לצמד בקר. וגלי בפרדות הוא הדין בצמד בקר. ובכל אלו אין הדמים ראיה. ואם טעה בכדי שאין הדעת טועה לא בטל מקח, שזה מתנה נתן לו.
<h2>דף עח.</h2>
המוכר את החמור לא מכר את כליו נחום המדי אומר מכר את כליו. ובאוכף ומרדעת ד"ה מכורים אפילו באין עודן עליו. ומחלוקת בדוסיקא ושק. והילכך אפילו עודן עליו אינם מכורים, ר"י ן' מיגש. וי"א דאוכף ומרדעת דוקא בעודן עליו, (ושם) [ושק] ודוסיקיא אפילו עודן עליו לא קנה כחכמים ובזה פליגי. והרשב"א [כתב] כזה. ור"ם כר"י ן' מיגש.
<h2>דף עח:</h2>
המוכר את החמור מכר את הסיח בשאמר לו חמור מניקה, ופרה מניקה לא קנה את בנה, דחליבה ראויה לאכילה. ודין זה כשפחה מניקה שלא מכר את בנה, דלהניק בנו קנאה, ואיתה בתוספתא [פ"ד ה"ג]. ושם, המוכר שפחה מכר כלים שעליה, אפילו כמה ושוה מאה מנה. אבל לא את השירים והנזמים והטבעות והקטלאות. ואם אמר כל מה שעליה הכל בכלל המכירה, וכתבו רי"ף.
<h2>דף עט:</h2>
מכר את הבור מכר את מימיו. מכר אשפה מכר זבלה. מכר כוורת [מכר] דבורים. מכר שובך מכר יונים, ואית דאמרי "לא מכר מימיו" גבי בור, וגם בשאר "לא מכר". וכן רבינו חננאל ורי"ף. ורבינו האיי בספר המקח כתב, מכר מימיו ומכר שובך מכר יונים. ור"ם לא כתב מכוורת.
<h2>דף פ.</h2>
ובשובך אם לוקח הפירות, מפריח בריכה ראשונה. פירות כוורת, נוטל שלשה נחילין. חלות דבש, מניח שתי חלות. זיתים לקוץ, מניח שתי גרופיות.
והמוכר לחבירו פירות שובך ופירות כוורת קנה. ואין זה דבר שלא בא לעולם, לפי שאין מוכר יונים שנולדו אלא השובך לפירותיו. כל זה ר"ם פכ"ג דקנין.
<h2>דף פג:</h2>
המוכר הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים, את הרגלים לא מכר הראש. תוספתא [פ"ד ה"ו]. ובמקום שנהגו הכל כפי המנהג. וכתב ר"ם פכ"ז דקנין האומר לחבירו ראש עבד זה ראש חמור זה אני מוכר לך ה"ז מכר חציו. וכן הדין בכל אבר שהנשמה תלויה בו. ובשאר האיברים אם אמר אחד מהם אני מוכר לך משמנים ביניהם. ראש פרה אני מוכר לך, לא מכר אלא הראש, שהרי ראשה נמכר בבית המטבחים.
<h2>דף צה.</h2>
ושם כתב, המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע, קנה. כגון ערימה של חטים אני מוכר לך, אע"פ שאין מדת הערימה ידועה. ולא משקל תאנים, כגון שק זה מלא תאנים או מרתף של יין ואין ידוע כמה יש בהם, קנה. ואע"פ שנמצא חסר או יתר על מה שהיה בדעתם קנו. ויש להם אונאה כשער שבשוק. אבל האומר כל מה שבביתי זה או שבשק זה אני מוכר לך, אין כאן קנין, שלא סמכה דעת הלוקח, שאינו יודע מה יש בו, אם תבן או קש. וכן בדין זה כל כיוצא בזה. ר"ם [כתב] כל זה.
<h2>דף צח:</h2>
המוכר מקום לחבירו לעשות לו בית וכן המקבל מחבירו לעשות בית חתנות לבנו או בית אלמנות [לבתו], עושה ארבע אמות על שש דברי ר"ע. ופירש רבינו שמואל, המוכר מקום לחבירו והמקבל וכו' והכל לבית חתנות, אבל האומר בית קטן סתם עושה שש על שמונה, כדאיתא במשנה. (ואם בית) [ואע"פ שבית] ארבע על ארבע כבית לחלוקה ולמזוזה וכו' דירה סרוחה היא מ"מ, ואין דעת קונה ולא מוכר ולא מקבל ולא שוכר בדירה סרוחה. והאומר בית בבתי אני מוכר לך, מראהו הקטן אפילו ארבע על ארבע. כן [כתב] רב האיי. המוכר מקום לעשות בית גדול, עושה שמונה על עשר, טרקלין עשר על עשר, והוא בי ורדי.
<h2>דף צט:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל אמר בית השלהין אני מוכר לך, כלומר להשקות בית השלהין, נותן לו מקום רוחב האמה, שיהיה שתי אמות, ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה, והוא בין הכל ארבע אמות. ורבינו שמואל לא [כתב] כן.
<h2>דף ק.</h2>
המוכר דרך היחיד, אחרים אומרים כדי שיעבור החמור במשאו. וכן דרך המלך ודרך הקבר אין לו שיעור. המוכר מקום למעמד, נותן לו בית ארבעה קבים. וכל אלו הענינים כתבם ר"ם פי"א דקנין.
<h2>דף קב:</h2>
האומר בית כור עפר אני מוכר לך והיו בו נקעים עמוקים עשרה טפחים או גבוהים עשרה, כגון סלעים, אין נמדדים עמה. פחות [מעשרה] נמדדים. ואורך ורוחב אלו הנקעים והסלעים מוכח בירושלמי [ה"א] ארבע באורך וארבע ברוחב. ומיהו כופין את הלוקח לקנותן בדמיהן, שלא ישארו ביד המוכר, כדברים שהם אבודים. הראב"ד ז"ל. וקשה בעיני הרשב"א.
<h2>דף קג:</h2>
והלוה האומר שיעשה שומא למלוה בזוית ביתו, אינו בדין שלא ישוה לו שום דבר אלא ימכור ויתן לו מעות. ואם אמרו [ב"ק ט' ע"א] כל מידי פרעון הוא ואפילו סובין, בהא שאין שוה כלום לא אמרו. כן [כתבו] המפרשים. וראיה מבית כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך וכו' יתיר יחזיר ומהו מחזיר מעות, שאם קרקע יחזיר לא ישוה לו אותו מועט שום דבר, כן דן הרשב"א.
<h2>דף קו:</h2>
והאומר כרם שיש לו במקום פלוני אני מוכר לך, אפילו אין בו גפנים [הגיעו], [ו]הוא דמתקרי כרם. וכן האומר פרדס אני מוכר לך, אע"פ שאין בו רמונים, הגיעו, והוא דמתקרי פרדס. ואיתה פרק המקבל [ק"ד ע"א] (בית כור). ור"ם [כתב] פרק כ"ח דקנין דבמקום שיש מנהג הלך אחר המנהג ואחר לשון רוב אנשי המקום הידוע להם.
<h2>דף קלו:</h2>
המוכר קרקע על זמן קצוב, ה"ז מכורה, ומשתמש הלוקח בגוף הקרקע כחפצו ואוכל פירות ובונה והורס ועושה בכל זמן הקצוב כמו אם הוא קנוי [לו] לעולם. והמוכר קרקע לפירות, אפילו להכנס אינו נכנס בה אלא בשעת לקיטת פירות.
<h2>דף קמב:</h2>
המזכה לעובר לא קנה, ואם הוא בנו קנה דאדם דעתו קרובה אצל בנו. ואיתה פרק מי שמת. וכתב הרמב"ן דדין זה אינו אלא בשכיב מרע משום תקנה, אבל בבריא אפילו הוא בנו אינו מזכה. ואם עדיין לא נתעברה האשה ואמר לבני דהוו ליכי מינאי לא קנה.
<h2>דף קמז:</h2>
שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פירות דקל זה, לא אמר כלום, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואין אדם מקנה דבר שאין בו ממש. ובשכיב מרע אמרו כ"ש בבריא. והראב"ד [כתב] דבדירה נמי משום שלא בא לעולם, דדירה אינה נקראת אלא על שם עמידתו, ואותה עמידה אינה עד שיעמוד. ולענין דינא לא נפיק מיניה מידי.
